מאחורי הקלעים  של מיזם תקוה

בשנים 2008 עד 2013 עבדתי בשיקום של אימהות לילדים בגיל הרך שהתיפקוד ההורי שלהם היה לקוי עד להתערבות של מערכת המשפט והרווחה. במהלך אותן שנים פגשתי אימהות שמאוד אהבו את ילדיהן אבל ההיסטוריה האישית שלהן רדפה אותן. השתמשתי בכלים המקצועיים שהיו לי ובאלו שניתנו לי במקום העבודה, אך בתוך אלה מעט מאוד דובר על הנושא של פוסט-טראומה. פוסט-טראומה היתה מוכרת לי, כמו לרבים, בהקשר הצבאי ופחות מזה בהקשר האזרחי. לאחר שסיימתי לעבוד באותה מסגרת, הלכתי ללמוד ולהתמחות בטיפול קוגנטיבי התנהגותי ושם התבקשתי להשתתף בהכשרה ממוקדת לטיפול בפוסט-טראומה עם פרופ' עדנה פואה, מפתחת שיטת החשיפה ממושכת Prolonged Exposure therapy (PE). במהלך ההכשרה נחשפתי לאפשרות של טיפול ממוקד וקצר טווח אשר יכול היה לסייע לאותן אימהות שהכרתי, אשר היו קורבנות של נסיבות חיים טראומטיות ונשאו בנפשן את צלקות האירועים, לעיתים במשך שנים. הייתי מתוסכלת מכך שלא דובר איתי על הנושא שנים קודם לכן, איך לא היה לי את הידע להבין, לזהות, לאתר ולטפל בגורם של הפוסט-טראומה אשר היה ברקע של ההורות של אותן האימהות. הבנתי שצלקות אלה, שבאו לביטוי בסימפטומים הפוסט-טראומטיים לא איפשרו להן לתפקד כפי שהן קיוו, וזאת על לא עוול בכפן. הרגשתי שיש לנו חובה מוסרית כחברה למצות את האפשרויות הטיפוליות כדי לסייע להורים שמתקשים בהורות שלהם. ולא, זה לא רק להורים עם פוסט-טראומה על רקע צבאי, אלא לכל מי שמתמודד עם פוסט-טראומה בעקבות חשיפה לאירועים מאיימי חיים, ובהם מי שחוו תאונות, מחלות מסכנות חיים, אסונות טבע, נשיכות, פגיעות מיניות, מעשי אלימות, מעשי טרור או מלחמה ועוד. אף אחד אינו אשם שהמציאות הפגישה אותו עם מצבים שכאלה ואף אחד אינו אשם אם בעקבות זאת התפתחו אצלו סימפטומים של פוסט-טראומה. וכן, יש לנו איך לסייע להם להפחית את הסימפטומים (בסבירות גבוהה של הצלחה) ולזכות באיכות חיים טובה יותר.

 

התחלתי לאסוף מידע על הנושא וחלמתי להשמיע את קולם של אותם הורים שרוצים להצליח לתפקד בהורות מיטיבה לילדיהם ולא מצליחים, עקב התמודדותם המקבילה עם הסימפטומים הפוסט-טראומטיים. 

​

בשנת  2017 היתה לי הזכות להצטרף לחממה ליזמויות חברתיות למניעת התעללות בילדים, של מיזם מהל"ב ומכון חרוב. תחת הליווי והטיפוח של רותי גבע וענת אופיר, מובילות החממה, נולד 'מיזם תקוה'. כחלק מתהליך עידוד היזמויות, פגשתי באותה תקופה אנשי מקצוע מהם אספתי מידע על הקיים ועל החסר בתחום. נפגשתי ושוחחתי עם חוקרים בכירים בתחום הפוסט טראומה וההורות מרחבי הארץ, בעלי תפקיד בכירים בהנהלת משרד הרווחה וכן עובדים בדרג המנהלים בשטח. שטחתי בפניהם את הנושא וההתלבטות - האם יש צורך במיזם שיתן דגש לנושא של PTSD שבגינה יש קשיים בהורות? התשובה היתה גורפת - כן! הנושא חשוב, ישנו צורך שאין לו מודעות ואין לו עדיין מענה. הבנתי שאני יוצאת לדרך. ריצת מרתון של אדם אחד. 

​

מאז, מצויידת בברכת הדרך ובמחשבה על אותן אימהות שפגשתי בתחילת הדרך, אני פועלת  לקידום הנושא. הרעיונות רבים והצרכים מגוונים, החל ביצירת תשתית ארגונית למיזם, בניית תוכנית כלכלית שתאפשר את קיומו והרחבת פעילותו, גיוס שותפים אסטרטגיים, כלכליים ומקצועיים ועד לבניית צוות עבודה, הרחבת הידע בתחום ופיתוח תוכניות הכשרה וטיפול יעודיות לתחום. אני מאינה שיום יבוא ואפשר יהיה להביט לאחור ולישון יותר בשקט - כי הילדים וההורים המתמודדים עם PTSD זכו לקבל הזדמנות לאיכות חיים טובה יותר. 

יש תקוה = תנו לקורבנות פוסט-טראומה וילדיהם הזדמנות.

​

​

תמי סמיש-נמליך

עו"ס (MSW), מוסמכת בטיפול משפחתי ובטיפול קוגנטיבי-התנהגותי

לשעבר מרצה בחוג לע"ס במכללה האקדמית תל-חי

כיום דוקטורנטית בביה"ס לע"ס באוניברסיטת תל-אביב